סקירת מאמרים

מאמר זה עוסק בטראומה הייחודית שחוו משפחות חטופים בעקבות חטיפת יקיריהן מישראל לעזה ב־7 באוקטובר 2023. בהתבסס על ראיונות עומק עם בני משפחות החטופים, המחקר מתאר כיצד טראומה זו מתגלמת בחיי היום־יום של המשפחות, ומזהה שש תימות ליבה של פגיעה והתמודדות, המתקיימות בו־זמנית ובאופן מתמשך תוך קשרי גומלין הדוקים ביניהן: ניהול טראומה פרטית בתוך טראומה לאומית רחבה; התמודדות עם מצב של "אובדן עמום דינמי־סטטי", שבו החיים קפואים אך החוויה הרגשית נעה בתנודות חדות ומתמשכות בין תקווה לייאוש; מאבק אזרחי מתמשך להשבת יקיריהם, המעניק משמעות ושליטה אך גובה מחיר כבד של שחיקה ואובדן זהות; בניית סולידריות קהילתית וציבורית כמשאב תמיכה וריפוי; מחיר בריאותי ותפקודי עמוק, נפשי ופיזי; ושימור קשר נפשי מתמשך עם החטוף באמצעות טקסים, מסרים ופעולות סימבוליות.

דו״ח זה, שנכתב על ידי ד״ר עינת יהנה ופרופ׳ חגי לוין ופורסם בפברואר 2025 מטעם מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, עוסק במציאות הייחודית והקשה של משפחות חטופים שהוכרזו כחללים בעקבות מתקפת ה־7 באוקטובר, אך יקיריהן טרם הושבו לקבורה, או שהשבתם התרחשה לאחר פרק זמן ממושך.

במאמר בוחנים הכותבים את ההשפעה הנפשית על הציבור הישראלי של חטיפת 251 אזרחים במהלך מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר 2023, ומציעים להמשיגה כ־״אובדן עמום קולקטיבי״. בניגוד לאובדן ברור וסופי, אובדן עמום מתאפיין באי־ודאות מתמשכת באשר לגורל היקירים, ויוצר מצב של ״נוכח־נפקד״, המקשה על עיבוד רגשי ועל תהליכי אבל. המאמר מראה כי החטיפה ההמונית חורגת מקשרי קרבה אישיים, יוצרת אפקט אדוות, ומהווה חוויה טראומטית לאומית בעלת השלכות נרחבות על בריאות הנפש של הציבור הישראלי כולו.

פאולין בוס, מהחוקרות המובילות בתחום הנעדרות, דנה בספרה במושג האובדן הדו-משמעי, ומציעה תפיסה מורחבת של אבל, המאפשרת להתמודד עם הפגיעה הרגשית והפיזית של האובדן, מבלי לחפש פתרונות סופיים.

הספר הנוכחי מאגד לראשונה את המחקר שנעשה בתחום הנעדרות, ומתכלל את הידע הקיים בנוגע לילדים נעדרים, מבוגרים נעדרים.

אובדן עמום הוא מונח שטבעה פאולין בוס, המתייחס לחוויה של אנשים המתמודדים עם אובדן של אדם שנעדר. במאמרן, וויילנד ומייפל עורכות סקירה של הספרות המחקרית בנושא אובדן עמום, ובהתערבויות הטיפוליות אשר נחקרו בתחום זה במהלך 20 השנים מאז טבעה פאולין בוס את המונח.

המאמר מתמקד באובדן העמום בישראל, בהקשר של מתקפת ה-7 באוקטובר 2023, שהותירה מאות אזרחים וחיילים במצב של חטיפה, שבי או היעדרות. מצב זה, המכונה "נוכח-נפקד", מתואר כטראומה מתמשכת המאופיינת בחוסר ודאות מכאיב.

המאמר דן במושג אובדן עמום, כפי שטבעה פאולין בוס, וביישומו בהתמודדות עם אובדן אשר אין בו וודאות, בעיקר במקרים של היעלמות או היעדרות של אנשים בעקבות סכסוך ואלימות פוליטיים. המחבר מציע להשתמש בגישה הדיסקורסיבית בהתייחס לאובדן עמום, ומציע קווים מנחים למסגרת טיפולית מבוססת קהילה לאחר היעלמות כפויה.

למרות שלקיחת בני ערובה הינה פרקטיקה עתיקה, רק לאחרונה החלו ניסיונות לחקור לעומק את ההשלכות של תופעה זו על בני הערובה ועל משפחותיהם. המאמר הנוכחי סוקר את המושגים המרכזיים הנוגעים להשפעות הפסיכולוגיות של חטיפה, את האופן בו אנשים אשר נלקחו כבני ערובה מתמודדים, ואת התחומים בהם המחקר עדיין חסר.

המאמר מדגים באמצעות סקירה נרטיבית של הספרות את ההשלכות וההשפעות של היעדרות כפויה על בני המשפחה של הנעדר. במסגרת המאמר, מתארים החוקרים השלכות פסיכולוגיות, חברתיות ומשפחתיות, ומתמקדים במשפחות אשר יקיריהן נעלמו במסגרת אלימות מדינתית.

המאמר דן בהשפעת החוויות האישיות של המטפלים על דמות המטפל, בעיקר כאשר הם חווים חוויות אשר דומות לחוויות אותן הם לומדים וחוקרים. המחברות משתפות בסיפורי ההתמודדות האישיים שלהן. עם אבל וטראומה, ומדגימות כיצד החוויות האישיות שלהן סייעו להן להגיע לתוצאות משמעותיות בעבודתן כמטפלות.

המאמר עוסק בתיאור הצרכים הפסיכו-סוציאליים של צעירים אשר קרובים לאדם נעדר. דרך שימוש במושג האובדן העמום, מתארת המחברת את ההתמודדות המורכבת עם חוסר הוודאות המובנה בהיעדרות של אדם קרוב.

המאמר עוסק בסוגיית הזמן בהקשר של נעדרות, ומציג שלושה מודלים אפשריים של תפיסות זמן אשר מתארות את היחס של בני המשפחה לגורל הנעדרים.