כשהמטפל חי את החוויה – סקירת מאמרן של פוקס וויילנד‏

בספרות בתחום העבודה הסוציאלית ניתן דגש רב לחוויות האישיות של מטופלים, ועל האופן בו חוויות אלו מעצב את יחסי הכוחות בטיפול, את העמדות של כל אחד מהצדדים, ועוד. אולם, מעט נכתב על האופן בו החוויות האישיות של המטפל מעצבות את דמותו ואת האופן בו הוא עובד. במאמר הנוכחי, מבקשות המחברות לדון בהשפעת החוויות האישיות של המטפלים, בעיקר כאשר הם חווים חוויות אשר דומות לחוויות אותן הם לומדים וחוקרים. במאמר הנוכחי, המחברות משתפות בסיפורי ההתמודדות האישיים של כל אחת מהן עם סוגיות של אבל וטראומה, ומדגימות כיצד החוויות האישיות שלהן סייעו להן להביע אמפתיה, להבין לעומק את התהליך הטיפולי, וליצור ברית טיפולית חזקה יותר. כל אלו, מאפשרים להגיע לתוצאות משמעותיות בטיפול.

הסיפור של מים פוקס
מספר שנים לאחר שהחלה לעבוד כעובדת סוציאלית, אמה של אחת מחברותיה הקרובות חלתה בסרטן. פוקס מתארת כי חווית הליווי של חברתה בתהליך הפרידה מאמה שמצבה הלך והחמיר, יצר בה תחושת חוסר אונים מעיקה. במטרה להימנע מתחושות דומות בעתיד, מצאה עצמה פוקס נמשכת למסגרות של בתי חולים, והיא החלה לעבוד במקומות בהם מוות נוכח בתדירות גבוהה. במשך 20 שנים חקרה פוקס את האופנים בהם אנשים נפרדים, קוברים ומתאבלים על יקיריהם. היא לימדה סטודנטים איך לנהל שיחות קשות, כיצד לשבת ביחד בשקט, וכיצד לתת כתף תומכת לאדם גוסס. פוקס חשבה שהיא הבינה איך לדאוג לאדם גוסס, ואיך ללמד זאת אחרים. אבל אז, אביה נפטר. מצבו הדרדר בהדרגה לאורך 12 שנים בהן סבל ממחלת הפרקינסון, אך ההתדרדרות הסופית הייתה מהירה וכעבור 10 שבועות מאז שאושפז בבית תמחוי, הוא נפטר. במהלך 10 השבועות הללו, פוקס חשבה מחדש על ההתמודדות עם המוות, ומה עליה ללמד את הסטודנטים שלה לגבי זה. היא צפתה באביה עובר מאדם חייכן המתלוצץ עם הצוות הרפואי, למצב בו הוא יכול רק לבכות מכאב, ולאחר מכן אפילו לא לבכות. העדות הזו גרמה לה להבין כי הסטודנטים שלה צריכים ללמוד על השבריריות של החיים, ולזכור כי כאשר הם פוגשים אדם על ערש דווי, הם פוגשים רק שבריר מן האדם שהוא היה. היא צפתה באמא שלה עוברת מדמות מטפלת שדאגה לאביה במשך 12 שנים, לבת זוג שבורה שמאבדת את שותפה לחיים. עדות זו גרמה לה להבין כי הסטודנטים שלה צריכים ללמוד על המשמעות של הקדשת חייך לטיפול באדם אהוב, ועל איך זה מרגיש לאבד אותו. היא הבינה, שבעולם העבודה הסוציאלית, כאשר מלמדים כיצד לטפל באדם אחר מלמדים בדרך כלל את הכלים הפרקטיים שבעזרתם ניתן לתמוך, אך לא מלמדים איך זה מרגיש. שלושה חודשים לאחר פטירתו של אביה, החלה פוקס ללמד קורס חדש. בפתח הקורס אמרה: ״הנושא שנלמד אינו על אנשים אחרים. אנחנו נלמד על עצמנו. על איך אנחנו חיים ואיך אנחנו מתים, איך אנחנו דואגים זה לזה, ואיך אנחנו מתמודדים עם חוויות חיינו״.

הסיפור של שרה ווילנד
בעלה לשעבר של ווילנד נפטר ממחלת הסרטן, לאחר שנים שחיו בנפרד. ווילנד מתארת את ההתמודדות עם אובדן של אדם שאינו קרוב אליה, אך עדיין בעל משמעות עמוקה לחייה. בעוד הקשר של ווילנד עם בעלה לשעבר היה מרוחק, הוא היה עקבי, והאובדן שלו הכה בה טלטלה. ווילנד התקשתה להכיל את תחושת העצב והאובדן לאחר מותו – היא מתארת שאובדן של אדם שכבר אינו קרוב, מייצרת תחושה מבלבלת של חוסר אונים ומבוכה. במקרים כאלו, לא תמיד ניתן להשתתף בלוויה, או במנהגי אבלות אחרים. האנשים סביבה לא ראו את האובדן שלה, והיא נותרה בודדה ומובכת להתמודד עם הכאב הלא ברור שהיא חשה. ווילנד, שחקרה במשך שנים את ההתמודדות עם אבל ואובדן, נותרה בתחושה של בושה וחוסר אונים למול הנושא שהקדישה לו את חייה המקצועיים. ווילנד הבינה, שהיא למעשה מתמודדת עם סוג של אובדן עמום. אובדן שלא זוכה להכרה מהסביבה, שאין אפשרות לאוורר ולחלוק אותו עם אחרים. זאת, למרות שבהתחשב בעבודה שכמחצית מהזוגות הנשואים מתגרשים, סביר להניח כי אנשים רבים מתמודדים ויתמודדו עם סיטואציות דומות. ווילנד החליטה להשתמש בחוויה האישית שלה ולשתף אותה במאמר מקצועי. באמצעות שיתוף זה, היא ביקשה לאחד בין הזהות המקצועית לבין הזהות האישית שלה, ולשלוח לקהילת המטפלים והחוקרים מסר – אנו לא יכולים להפריד את עצמנו מהנושא שאנחנו חוקרים, כולנו נמצאים בביצה הזו ביחד.

לסיכום, מציעות המחברות כי עבודה סוציאלית היא מקצוע אשר עוסק בחיים, ולכן שימוש בחוויות חיים הוא כלי משמעותי אשר יכול לסייע לעובדים סוציאליים כדי לקדם את ההבנה שלהם את האדם, ולחזק את ההוויה שלהם כמטפלים.