מרחב השכול בישראל, וביתר שאת מאז ה־7.10, מאופיין באובדן מתמשך, באי־ודאות, בהמתנה ובחשיפה חוזרת לטראומה. תהליכי אבל שנעצרו, התפצלו ונחווים ככאלה שאין להם התחלה ברורה או אפשרות לוודאות וסגירה. בערב עיון זה של יחידת "נמל מבטחים" – מרכז הכשרה לטיפול ושיקום נפגעי חטיפה ואובדן עמום, התמקדנו בשיח על שיבושים בתהליכי אבל, במשמעויות הקליניות והחברתיות שלהם, בדיון במענים טיפוליים ובצורך בפיתוח שפה וכלים להתמודדות עם מצבים אלה.
עסקנו בעקרונות ושיח קליני וביקשנו לשאול:
כיצד נראה אבל כאשר תנאיו הבסיסיים שובשו?
מה נחוץ כדי לאפשר החזקה, ליווי ושיקום במצבים של שכול בתנאים יוצאי דופן?