בני ערובה: מניעים, פתרון, התמודדות והשפעות – סקירת מאמרם של אלכסנדר וקליין

על אף שלקיחת בני ערובה הינה פרקטיקה עתיקת יומין, רק לאחרונה החלו ניסיונות להבין לעומק את ההשלכות של תופעה זו על בני הערובה ועל משפחותיהם. המאמר הנוכחי סוקר את המושגים המרכזיים הנוגעים לנושא, את האופן בו אנשים אשר נלקחו כבני ערובה מתמודדים, את ההשפעות של חטיפה, ואת התחומים בהם נדרש מחקר נוסף.

ראשית, מבקשים המחברים להגדיר את התופעה של לקיחת בני ערובה כפרקטיקה של ריתוק אדם, בניגוד לרצונו וללא סמכות חוקית, עבור מניע מסוים. המניע יכול להיות אינסטרומנטלי (כלומר, על מנת להרוויח רווח כלשהו, כמו רווח פוליטי, רווח כספי ועוד), או שהוא יכול להיות אקספרסיבי (כלומר, על מנת להביע זעם, נקמה וכו׳).

הפתרון למצב בני ערובה יכול להשתנות, בין היתר בהתאם למקום בו בן הערובה מוחזק. במידה שבן הערובה מוחזק במקום ידוע שיש אליו גישה, יהיה לכך יתרון במאמצי החילוץ. לעומת זאת, אם בן הערובה מוחזק במקום לא ידוע, או במקום בו האוכלוסייה המקומית עוינת כלפי בן הערובה או כלפי מדינת המוצא שלו, יהיו מאמצי החילוץ מורכבים יותר. מאמצי החילוץ יכולים לכלול חילוץ בכוח או משא ומתן. חילוץ בכוח יצריך בדרך כלל מבצע צבאי מורכב ומסוכן, ויש עדויות רבות למבצעים כאלו אשר הסתיימו באסונות. משא ומתן הוא כיום, לפחות במדינות מערביות, קו הפעולה הראשון שייבחר במצב של בני ערובה. בין היתרונות הטמונים במשא ומתן הוא העובדה כי משא ומתן אורך זמן ולכן מאפשר לאסוף מידע מודיעיני ולהפחית את רמות העוררות של החוטפים.

ההשפעות הפסיכולוגיות של חטיפה משתנות בהתאם למאפיינים של האירוע – כמה זמן ארכה החטיפה, רמת האלימות שננקטה כלפי בן הערובה, הסכנה לחייו של בן הערובה, האם הוחזק לבד או עם אנשים נוספים, והמניעים של החוטפים. ככלל, נראה כי התגובות הפסיכולוגיות של אנשים שחזרו משבי הן דומות לתגובות של אנשים לטראומות חמורות אחרות, וכוללות הכחשה, פחד, חוסר אונים, חוסר תקווה, כעס, אשמה, קשיי זיכרון, קשיי ריכוז, בלבול, הימנעות ונסיגה חברתית. בקרב מיעוט מהאנשים שהוחזקו כבני ערובה תתפתח פסיכופתולוגיה לאחר החזרה מהשבי, כאשר הפסיכופתולוגיות הנפוצות יותר הן הפרעת דחק פוסט טראומטית ודיכאון.

ההשפעות על ילדים שהוחזקו כבני ערובה לא נחקרו מספיק, אם כי נראה כי ילדים נמצאים בסיכון מוגבר לחוות סימפטומים פוסט-טראומטיים, לצד בושה, פסימיות וסיוטים. אצל ילדים שהוחזקו כבני ערובה במשך זמן ארוך, ההשפעות הללו יכולות להחמיר גם בשל היעדרם ממסגרות החינוך.

ההתמודדות בזמן השבי נחקרה רק על בסיס מקרים מפורסמים בודדים של אנשים שחזרו מן השבי, ולכן מדובר במחקר מצומצם, אשר לא ניתן לקבוע עד כמה הוא מייצג. בין הדוגמאות שנחקרו עולה כי אסטרטגיות ההתמודדות כללו ניסיונות לייצר תעסוקה (למשל, פתרון תרגילי חשבון בעל פה, התעמלות גופנית) או ניסיונות למצוא איזשהו ערך חיובי במצב (למשל, אדם שכתב את האוטוביוגרפיה שלו בשבי).

לסיכום המאמר, החוקרים מדגישים כי על אף החשיבות האדירה של המחקר בתחום, קיימים קשיים משמעותיים בחקר ההשפעות של החזקת בני ערובה, הן מבחינה אתית והן מבחינה פרקטית. פיתוח שיטות חדשות למחקר ההשפעות של חטיפה ושבי, וזיהוי גורמים שיכולים לקדם חוסן והתאוששות – נדרשים.