אבל בקרב בני משפחה של נעדרים בהקשר של אלימות מדינתית: תהליך בלתי אפשרי? – סקירת מאמרם של ברגיגנון, דרמיצל וכץ

מחברי המאמר בחנו באמצעות סקירה נרטיבית של הספרות, את ההשלכות של היעלמות כפויה בהקשר של אלימות מדינתית על משפחות הנעדרים, וכן את תהליך האבל של המשפחות. המחקר התמקד במשפחות אשר יקיריהן הועלמו בכפייה בתקופת השלטונות הדיקטטוריים באמריקה הלטינית. המחברים מבקשים להדגיש כי היעלמות אשר מתרחשת בקונטקסט של אלימות מדינתית, מתרחשת באקלים של בלבול ודיכוי. המשפחות לא מתמודדות רק עם היעלמות יקיריהן, אלא גם עם טראומה ואיום ממשי. במסגרת זאת, נפוצים רגשות כמו אשמת השורד, אשמה על כך שלא הצליחו להגן על יקיריהן, ותחושת חוסר אונים. ספציפית במשטרים דיקטטוריים, ישנו קשר שתיקה סביב היעלמות כפויה, כך שבני המשפחה חשים לעיתים קרובות מאוימים לדבר על יקיריהן. לבסוף, האימה והטרור מקשים על המשפחות לחפש מידע על יקיריהן.

היעלמות מייצרת מרחב חדש שנמצא בין החיים למוות, בין נוכחות לנפקדות. במקרים של היעלמות כפויה במסגרת מדינתית, הגורמים הרשמיים במדינה לא מספקים שום מידע על זמן ונסיבות ההיעלמות, עד כדי שלעיתים נדמה שהאדם הנעדר כאילו לא היה חי מעולם. ללא גופה וללא מידע על נסיבות ההיעלמות, לא ניתן להיפרד ולהתאבל על האדם הנעדר, ובמקום זאת מתקיים אובדן עמום אשר מלווה בעיקר בחוסר וודאות ובספק. במצב כזה, המשפחות מוצאות את עצמן מול בחירה בלתי אפשרית: להאמין שיקירן עדיין חי, או להחשיב אותו כמת. הדילמה הזו מתוארת כ״דואליות של חיים ומוות״ – מצד אחד, ההנחה שהנעדר חי משמעה שהמשפחה מחזיקה תקוות שווא. מצד אחר, ההנחה שהנעדר מת, מבלי שום הוכחה, מעוררת אשמה, כשהתחושה היא כאילו שהמשפחה ״הרגה״ אותו במחשבותיה. לעומת זאת, בעוד המשך החיפוש אחר הנעדר משאיר אותו חי בתודעה הציבורית, החיפוש לאורך שנים גובה מחירים רגשיים, כלכליים וחברתיים גבוהים. בהיעלמות כפויה על רקע מדיני, המדינה לא מכירה בהיעדרות ולא מסייעת למשפחה בחיפושים, וכל כובד האחריות להמשיך את מסע החיפוש ולהכריע האם האדם חי או מת, מוטל על כתפי המשפחה. המצב הבלתי אפשרי הזה מייצר השפעות עמוקות של חוסר אמון, חוסר תקווה, כעס ופחד. כמו כן, המשפחות עלולות לחווה טראומטיזציה משנית.

החוקרים מוסיפים לתאר את ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של היעדרות על המשפחות. ראשית, ברמה החברתית, במשטרים דיקטטוריים קיימת סטיגמה חברתית בנוגע למשפחות הנעדרים, וכן חשש להיות מקושרים אליהן, כך שמשפחות רבות מדווחות על ניתוק קשרים עם הסביבה, תחושת בידוד ובושה. ברמה הפסיכולוגית, בני משפחה של נעדרים נמצאים בסיכון מוגבר לסבול מדיכאון ומפוסט-טראומה. ברמה המשפחתית, ההשפעה של התמודדות עם היעלמות של אחד מבני המשפחה עלולה להיות פירוק המערכת המשפחתית. הפירוק עלול להתרחש בשל חוסר הסכמה בין בני המשפחה בנוגע לדילמת הדואליות (כאשר חלק מבני המשפחה מאמינים שהנעדר חי וחלקם מאמינים שהנעדר מת). כמו כן, בחלק מהמקרים, מאמצי החיפוש מכלים כל רוטינה משפחתית אחרת, כך שהקשרים בין בני המשפחה הולכים ומתרופפים. מעבר לכך, המצב החדש יכול לגרור שינוי בתפקיד אשר ממלא כל אחד מבני המשפחה, וכך לשנות את המבנה המשפחתי.

מסקירת הספרות מסיקים המחברים כי ההשפעות הפסיכולוגיות, החברתיות והמשפחתיות של היעדרות כפויה על משפחות הנעדרים הן השפעות עמוקות וחמורות. בני המשפחה של הנעדרים נאלצים להתמודד עם חוסר וודאות אינסופי, אשר הזמן לא משכך, ואף להפך. החוקרים מבקשים להתייחס להשפעות הללו כעינוי, וטוענים כי משפחות הנעדרים חיות במצב של עינוי מתמשך.
לבסוף, מציינים החוקרים גורמים אשר יכולים לסייע למשפחות הנעדרים בהתמודדות:
1. לדעת את האמת: משפחות אשר מקבלות מידע על יקיריהן או מקבלות את גופתו לקבורה מרגישות הקלה מסוימת.
2. אנדרטאות: גם במקרה בו אין גופה שניתן לקבור, אנדרטה עשויה להוות מרכז מפגש בו ניתן להתכנס ולזכור את הנעדר, באופן שתומך בתהליך אבל אדפטיבי.
3. להרגיש חלק: משפחות הלוקחות חלק באיגודים של משפחות נעדרים יכולות למצוא תחושה של הכרה, אחווה ושותפות.
4. חיזוק הקשרים המשפחתיים: שיקום הרוטינות המשפחתיות ויצירת שיח פתוח בתוך המשפחה יכולים לתמוך בתהליך האבל ועיבוד האובדן.