נפלו בין הזמנים: משטרי הזמן של הנעדרות – סקירת מאמרם של אורי כץ וקרן שלו גרין

המאמר דן בסוגיית הזמן בהקשר של נעדרות. הזמן הוא גורם המייצר סדר ומעניק משמעות לחיי האדם. לכל דבר בחיי האדם יש זמן משלו, כאשר בראש ובראשונה ניתן לחלק את הזמן לזמן של חיים וזמן של מוות. אלא שמצבים של אי וודאות משבשים את תחושת הסדר, וכתוצאה מכך גם את תפיסת הזמן. במצבי היעדרות, הזמן וחוסר הוודאות מתערבבים זה בזה מהרגע בו האדם נעדר, והבלבול הזה משפיע על האופן בו המשפחה מפרשת את העבר, על התרחישים שלה לגבי הווה, ועל ההשערות שלה לגבי העתיד. ההיעדרות גורמת לכך שהחלוקה בין חיים למוות מיטשטשת, ואפילו ה״זמן למות״ אינו ברור. במאמר הנוכחי, המחברים טוענים כי בני משפחות של נעדרים מבנים באופן אקטיבי, דינמי ומתמשך את תפיסות הזמן שלהם בנוגע להיעדרות, ותפיסות אלו מתערבבות עם התפיסה של הנעדר כחי, מת, או לא זה ולא זה. המחברים ערכו ראיונות עם משפחות נעדרים, הצטרפו למשלחות חיפוש, וניסו לבחון מקרוב את תהליכי הבניית הנרטיב של משפחות הנעדרים בנוגע להיעדרות.

המחברים מתארים כי המשפחות נאלצו לפרק ולהבנות מחדש את ההנחות שלהן בנוגע לגורל הנעדר, וכן, את התפיסות שלהם בנוגע למושגי הזמן הבסיסיים שלהם. הם מציעים שלושה מודלים אפשריים של תפיסות זמן ביחס לגורל הנעדרים:

1. הזמן המקביל: ההנחה היא שהנעדרים עדיין בחיים, ולכן הזמן הלינארי כפי שאנו חווים אותו נותר רלוונטי עבורם, על אף שהוא נסתר מן העין, ולכן מקביל לזמן שלנו.
2. זמן המוות המשוער: ההנחה היא שהנעדרים מתים, ולכן הזמן הלינארי הגיע עבורם לסיומו, אלא שזמן המוות אינו ידוע.
3. הזמן הקבוע: נוצר מתוך הבניית ההיעדרות כקטגוריה בפני עצמה, אשר נמצאת במרחב שבין החיים למוות. הנעדר נמצא במרחב ביניים לא ידוע, מחוץ לזמן הלינארי, בו הזמן קפוא.

בעוד שתי הקטגוריות הראשונות נשענות על חלוקה בינארית בין חיים למוות, הקטגוריה האחרונה היא קטגוריה חתרנית וחדשנית. היא אמנם קבועה, אך מתאפיינת בחוסר וודאות וחוסר ידיעה. במשטר הזמן הקבוע, ההבניה של ההיעדרות כקטגוריה אונטולוגית דורשת מבני המשפחה להפר את ההבחנה הבינארית בין חיים למוות. כאשר אף אחת מן האפשרויות (חיים או מוות) לא נראית הגיונית מספיק, ההיעדרות הופכת להיות קטגוריה בפני עצמה. במשטר הזמן הזה, כאשר ההיעדרות הופכת להיות קבועה, יתכן כי החיפוש אחר הנעדר כבר לא נראה הגיוני, ובמקום לשאול ״היכן הוא?״ מתחילים לשאול ״מה אנחנו מחפשים?״ או ״האם עלינו להפסיק לחפש?״. ככל שהזמן חולף, ההיעדרות כקטגוריה בפני עצמה מתייצבת, ותוצאות שעשויות להיחשב כחיוביות תחת משטר הזמן המקביל הופכות להיות לא רלוונטיות, או אף מבעיתות (למשל, דפיקה בדלת לאחר שנים ארוכות של היעדרות). זאת, מאחר שהזמן הקבוע מאפשר למשפחות להמשיך לחיות את חייהן, והפרה שלו (כמו בדמות דפיקה בדלת), תשלח אותם בחזרה אל משטרי זמן אחרים, בהם החיים אולי לא אפשריים.

לסיכום, טוענים המחברים כי אנשים נעדרים אינם לגמרי חיים אך גם לא לגמרי מתים, כך שנוצר מרחב ביניים של חוסר וודאות. מהמחקר שערכו, עולה כי חוסר הוודאות מאיים על ההנחות של הזמן הלינארי, וכך נוצרים משטרי זמן אלטרנטיביים. המחברים מדגישים כי המודלים הם גמישים ודינמיים, ואפילו בתוך מודל ״זמן המוות המשוער״ נותרת חוסר וודאות בנוגע למועד המוות ודרך המוות, כך שהתסריט משתנה ללא הרף. לבסוף, מבקשים המחברים להציע כי בניגוד לטענות רווחות לפיהן עבור משפחות הנעדרים הזמן קופא, למעשה חייהן לא עוצרים, ובני המשפחה ממשיכים להבנות באופן אקטיבי את אופיה של ההמתנה שלהם ליקיריהם.