גישות דיסקורסיביות לאובדן עמום: תאוריה של טיפול מבוסס קהילה לאחר היעלמות כפויה – סקירת מאמרו של רובינס

המאמר דן במושג אובדן עמום, כפי שטבעה פאולין בוס, וביישומו בהתמודדות עם אובדן אשר אין בו וודאות, בעיקר במקרים של היעלמות או היעדרות של אנשים בעקבות סכסוך ואלימות פוליטיים. אובדן עמום מוגדר כמצב הנובע מאי וודאות לגבי מצבו של אדם אהוב, אשר יכול להיות חי או מת, נוכח או נעדר. משפחות הנעדרים מחפשות לא פעם מידע על יקיריהן וכמהות לסגירת מעגל, מה שהופך את ההיעלמות לסוגיה מורכבת הדורשת הבנה תאורטית ופתרונות מעשיים כאחד.

המחבר מזכיר כי במקרים רבים היעלמות כפויה, אשר מוגדרת כשלילת החירות של האדם והסתרת גורלו, הפכה לטקטיקה המשמשת מדינות ושחקנים חמושים אחרים כדי ליצור מניפולציות חברתיות ופוליטיות. במאמר זה, המחבר שואף לקדם את ההבנה התאורטית של אובדן עמום תוך שימת דגש על השימוש המכוון בהיעלמות כפויה ככלי מדיניות. המאמר מציע גישה דיסקורסיבית, הבוחנת כיצד גורמים חברתיים ופוליטיים משפיעים על חווית האובדן העמום, וכיצד אינטראקציות חברתיות יכולות לעצב תפיסות ותגובות טיפוליות לאובדן. יתר על כן, המחבר מעלה את הצורך בגישה מוכוונת-קהילה להתמודדות עם אובדן עמום, ומדגיש את החשיבות של יצירת מסגרת תאורטית לצורך כך.

אובדן עמום הוא סוגייה מאתגרת לטיפול. מחקרים מצביעים על כך כי אובדן עמום מנבא תסמינים של דיכאון, חרדה וקונפליקטים משפחתיים, אולם, התערבויות טיפוליות מסורתיות לרוב לא מספיק יעילות לטיפול באובדנים עמומים מפני שהן לא מצליחות להחזיק את המשמעות הפסיכולוגית המתמשכת של ההתמודדות עם חוסר הוודאות. זאת, בין היתר, מכיוון שלעיתים קרובות במצבי אובדן עמום לא ניתן להגיע לסגירת מעגל, והניסיון להגיע אליו אף עלול להחמיר את ההתמודדות. המחבר מציע כאלטרנטיבה התערבויות טיפוליות אשר מתחשבות בהקשר החברתי והפוליטי הרחב של ההיעלמות, על מנת לתמוך במשפחות המתמודדות עם אובדן כזה. בפרט, יש להתייחס לדינמיקה של הכוחות הפוליטיים המשפיעים על הפרשנות הניתנת לאובדן, ולסטיגמות שעלולות לדבוק בנעדרים.

המסגרת התאורטית שמציע המחבר, הגישה הדיסקורסיבית, מושתתת על רעיונותיו של הפילוסוף מישל פוקו, אשר התייחס למושג ״שיח״ כדרך של הבניית ידע השזורה ביחסי כוח ובפרקטיקות חברתיות. השיח מייצג את המאפיינים החברתיים, האפיסטמולוגיים והרטוריים של קבוצה מסוימת, ולכן הוא משמש להבניית האמת והידע בתוך אותה הקבוצה. ביחס לאובדן עמום, השיח השגור בחברה ובתרבות משמש להבניית העמימות, המשמעות וההבנה של האובדן. בטיפול, ניתן לייצר שיח חדש אשר יבנה מחדש את המשמעות ואת ההבנה של האובדן ושל חוסר הוודאות הנלווה לו. השיח בין המטופלים למטפל יכול לייצר ״מציאות״ חדשה, על ידי יצירת משמעויות חדשות או הבנייה מחדש של הסיפור.

המחבר מתאר שישה קווים מנחים אשר מנתה פאולין בוס לטיפול באובדן עמום, ומרחיב אותם בעזרת הגישה הדיסקורסיבית:
1. מציאת משמעות – אובדן אדם אהוב מרוקן את החיים ממשמעות, ומציאת משמעות היא קשה במצבים של אובדן עמום. בגישה דיסקורסיבית, ההבנה היא כי כל משמעות היא מובנית מתוך אינטראקציה חברתית, וניתן להיעזר בטיפול כדי למצוא אותה מחדש.
2. מיתון שליטה – התחושה כי לאדם יש שליטה על חייו היא גורם הממתן סטרס בחברה המערבית. אולם, מאחר שלמשפחות הנעדרים אין שליטה רבה על העמימות של האובדן שלהם, חיפוש שליטה יכול לייצר באופן פרדוקסלי תחושה מוגברת של חוסר אונים. לכן בוס מציעה כי יש למתן את החיפוש אחר שליטה. בגישה הדיסקורסיבית, נרצה לקדם את ההבנה כי השיח החברתי אינו בשליטתנו, אך יש בכוחנו לשלוט על השיח הסובייקטיבי שלנו, וכך להבנות את ההבנה שלנו לגבי מערכות יחסים ולגבי חיינו בכלל.
3. הבנייה מחדש של זהות – אובדן עמום מאיים על הזהות של בני המשפחה. למשל, נשים של נעדרים אינן בטוחות אם הן אלמנות, או נשואות. החוויה הזו היא מבלבלת, אלא אם כן המטופלת יכולה להבנות מחדש את הזהות שלה בדרכים אחרות. מנקודת מבט דיסקורסיבית, המחבר מציע כי הזהות של אנשים אינה בדידה ויציבה לאורך החיים, אלא היא משתנה בהתאם לשיח החברתי והאופן בו הם נתפסים על ידי סביבתם. הבניית הזהות היא דיסקורסיבית.
4. נרמול אמביוולנטיות – בעוד עמימות מתייחסת למצב הקוגניטיבי של חוסר הידיעה, אמביוולנטיות מתייחסת למצב הרגשי של רגשות מנוגדים (למשל, ייאוש לצד תקווה). הכרה בכך היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תחושות מבלבלות אלו.
5. תיקון התקשרות – תיקון התקשרות משמעותו ללמוד לחיות עם האובדן העמום של דמות משמעותית, ואף למצוא קשרים משמעותיים חדשים. אין הכוונה לניתוק הקשר הרגשי עם הנעדר, אלא להמשיך לאהוב את האדם ולצד זאת לא להכחיש את אובדנו.
6. גילוי תקווה – המוקד של כל הקווים המנחים הללו הוא למצוא דרכים חדשות לחוש תקווה.

המחבר מציע כי כל הקווים המנחים שתיארה פאולין בוס מדגימים את ההתאמה של הגישה הדיסקורסיבית לטיפול באובדן עמום, שכן כולם נטועים בהבנות חברתיות אשר מובנות על ידי שיח. המחבר מבקש להציע כי כל התערבות טיפולית עם אנשים שחוו אובדן עמום צריכה לקדם חוסן, העצמה, ומציאת משמעות חדשה ותקווה חדשה, מבלי להכחיש את האובדן. המחבר מציע כי לצד טיפולים פרטניים ומשפחתיים אשר מקדמים את הבניית השיח מחדש בקרב בני המשפחות עצמם, כדאי לשלב התערבויות מבוססות-קהילה, על מנת לשנות את השיח החברתי בנוגע לאובדנים עמומים.

המחבר מציע ארבע מטרות להתערבויות מבוססות-קהילה בהקשר של אובדן עמום:
1. עיצוב השיח – התערבות מבוססת-קהילה תשאף לעצב מחדש את התפיסות החברתיות של הקהילה בנוגע לעמימות האובדן ולמשפחות הנעדרים. בעזרת קידום אמפתיה והבנה, ניתן להקל על המשפחות ולסייע להן. עיצוב השיח יכול להתבצע באמצעות שימוש באמצעי התקשורת, באמצעות הסברה לראשי הקהילה, או בדרכים עקיפות כמו הקמת אנדרטאות או אירועים למען הנעדרים, תוך הדגשה כי גורלם אינו ידוע, על מנת לאתגר קהילות אשר מאמינות שהנעדרים אינם בין החיים.
2. העצמה – התערבויות מבוססות-קהילה צריכות לקדם העצמה של האנשים, המשפחות, והקבוצות אשר מושפעים מן האובדן העמום. העצמה זו יכולה לכלול הקמת מרחבים בהם הקבוצות הללו יכולות להביע את עצמן ואת דרישותיהן כלפי החברה (למשל, פורום משפחות החטופים). בחלק מהמקרים, יש צורך בחקיקה ובמאבקים להענקת זכויות (למשל, שינוי החוק בנוגע להכרה כנפגעי פעולות איבה).
3. התייחסות לפער בין שיח לשיח – ההבדל בתפיסה של האובדן בין משפחת הנעדר לבין האנשים הסובבים את המשפחה יכול לייצר קשיים משמעותיים. התערבויות מבוססות-קהילה יכולות לשמש כלי לגישור הפערים הללו.
4. כתיבה מחדש של סיפורים וזהויות – למרות שמטרה זו בדרך כלל שמורה לטיפולים פרטניים או משפחתיים, גם בהתערבויות מבוססות-קהילה ניתן לקדם תהליך זה.

ברמה הפרקטית, המחבר מציע כי התערבויות מבוססות-קהילה דורשות מומחיות קלינית, ולכן נדרשים אנשי מקצוע שייקחו בהן חלק, אך באופן אידיאלי, על המשפחות עצמן להוביל התערבויות אלו כסוכני שינוי. ההתערבות צריכה לכלול שני רכיבים: רכיב אחד אשר יתמקד בשיח הקהילתי, ורכיב שני אשר יתמקד בהקמת קבוצת תמיכה בה המשפחות יוכלו להיפגש, לנהל שיח פנימי, ולקבל ייעוץ, הכוונה ותמיכה. קבוצות התמיכה ידונו באובדן העמום ובמשמעויות החברתיות שלו, יתמקדו פחות בטיפול ויותר ביצירת שיח ומרחב לאינטראקציה בין המשפחות כדי לייצר משמעויות וזהויות חדשות. באופן אידיאלי, קבוצות התמיכה יהיו מבנה אשר ימשיך לתפקד גם לאחר סיום ההתערבויות בקהילה, וימשיכו ללוות את המשפחות לטווח הארוך כדי לקדם תהליכי חוסן ותקווה.