אובדן עמום ונרטיבים לא שלמים של חטיפה בקוסובו – סקירת מאמרם של קז׳טאזי-טסטה והוור

המאמר בוחן את הנרטיבים הקיימים בקרב בני משפחות של נעדרים בקוסובו. נרטיב הוא כלי בעזרתו בני אדם יכולים לצקת הגיון לתוך חוויות החיים שלהם. כאשר לנרטיב יש התחלה, אמצע וסוף, כאשר הנרטיב עקבי ושלם, ניתן להיעזר בו. אולם, במקרים בהם סוף הסיפור אינו ידוע – כמו במקרים של חטיפה ונעדרות, נוצר נרטיב חלקי, מטושטש או מלא בסתירות פנימיות. המאמר הנוכחי מבקש לבחון את ההשפעות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות של נרטיבים כאלו.

בסוף שנות ה-90 בזמן המלחמה בקוסובו, אלפי גברים דווחו כנעדרים, וגורלם של רבים מהם עדיין אינו נודע. היעלמות כפויה היא כלי נפוץ לדיכוי פוליטי, והיא בדרך כלל מלווה בהכחשה מוסדית ובהשתקה. האחראים לחטיפה או להיעלמות בנסיבות כאלו בדרך כלל חומקים מבלי לשלם על מעשיהם, ורבים מהם ממשיכים לחיות חיים רגילים. מצב זה משאיר את המשפחות חסרות אונים. בנוסף, ללא מידע על גורלו של האהוב הנעדר (גם במקרים בהם הוכרז כמת, לרוב אין מידע על רגעיו האחרונים) – הנרטיב נותר לא שלם, אלא מורכב משברי אירועים שלא ניתן לחבר אותם לסיפור קוהרנטי. במצב כזה, המשפחות נותרות במעגל אינסופי של תהיות, תרחישים מדומיינים וסימני שאלה.

בני משפחות של נעדרים חווים אובדן עמום, אשר מתאפיין במצב של אבל קפוא – מאחר שאין וודאות לגבי גורלו של הנעדר, לא ניתן להשלים את תהליך האבל על אובדנו. היעדרו של קבר מייצר לפעמים תקוות שווא, ומקשה על המשפחות לקבל את היעדרו של אהובן. המחברים מציעים כי על מנת לאפשר החלמה, דרושה קבלה אינטלקטואלית של האובדן. כדי להשיג זאת, יש לפתח נרטיב הגיוני אשר לוכד את השתלשלות האירועים, ומצליח לספק תשובות לשאלות הבוערות של המשפחה.

המחקר המתואר במאמר בוחן את ההשפעות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות של התמודדות עם אובדן עמום בקרב אימהות לנעדרים בקוסובו. באמצעות סדרת ראיונות, ביקשו החוקרים לשרטט את הנרטיבים בהם מחזיקות האימהות, ולתאר את המצוקה שלהן. מן הראיונות עלה כי רוב האימהות היו נוכחות כאשר בני משפחתן נלקחו. הן תיארו כי פחדו להתערב בעת החטיפה מתוך החשש כי כל התערבות תגרור פגיעה בילדיהן. כל האימהות דיווחו על מצוקה פסיכולוגית חריפה. הן חוו חוסר וודאות ודואליות לגבי גורלו של האהוב הנעדר. הן דיווחו על קושי להתאבל על יקיריהן – חלקן תיארו המשך עיסוק בחיי היום-יום מבלי להשלים עם האובדן, וחלקן תיארו תגובות אבל בלתי נגמרות שלא שוככות עם הזמן. חלקן דיווחו על מחשבות אובדניות כתוצאה מכך. לעומת זאת, בקרב נשים שקיבלו הוכחות לגורלן של יקיריהן, הייתה לוודאות איכות מרגיעה מסוימת. כאשר ישנו קבר, האבל הופך להיות ריטואל מתוחם בזמן ובמקום, ולא עננה שמכלה את כל הזמן ואת כל הכוחות.

מאפיין בולט נוסף אשר עלה מהראיונות הינו חוסר אמון ברשויות בקוסובו. האימהות דיווחו כי לתחושתן, גם 13 שנים לאחר ההיעלמות, הצדק עדיין לא נעשה. הן חשו שהרשויות לא מעמידות את זיהוי הנעדרים בראש סדר העדיפויות, ותפסו את נציגי הרשויות כלא אפקטיביים ואף כחדלי אישים. למרות זאת, הן לא הביעו שנאה או רצון לנקמה.

לסיכום מאמרם, טוענים המחברים כי העדויות העולות מן המחקר הנוכחי הן ההשלכות הנשכחות של קונפליקטים פוליטיים ואתניים. בעוד יש נטייה לעשות אינטלקטואליזציה לטרגדיות כאלו, ולהתייחס אליהן כ״נזק היקפי״ או כתוצאה בלתי נמנעת של מלחמה, עלינו להתבונן עליהן באומץ כמחיר אנושי כבד, אשר יש לו השפעות פסיכולוגיות, התנהגותיות וחברתיות.