זיהוי הצרכים הפסיכו-סוציאליים של צעירים כאשר אדם אהוב נעדר – סקירת מאמרה של אליזבת׳ דייויס

בעבודת הדוקטורט שלה מתארת אליזבת׳ דייויס את הצרכים הפסיכו-סוציאליים של צעירים (בגילאי 12-24) אשר אדם יקר להם נעדר. מחברת המאמר משתמשת במושג האובדן העמום, על מנת לתאר את ההתמודדות עם חוסר הוודאות המובנה בהיעדרות של אדם קרוב, אשר טומנת בחובה מצוקה רגשית ובלבול. המחברת מציינת כי צרכי התמיכה עבור כל צעיר יהיו שונים בהתאם למגוון גורמים, ביניהם: גילו, הקשר שלו עם האדם הנעדר, הדינמיקה המשפחתית ומנגנוני ההתמודדות המצויים באמתחתו. הכותבת מדגישה כי תמיכה פסיכו-סוציאלית לצעירים הינה הכרחית וחשובה, ויש להקפיד לדבר עם צעירים על המצב, מאחר שסודות ושתיקה הם מבלבלים במיוחד עבור ילדים, ומגבירים את הסיכון לחוות חרדה ודיכאון. על אף שלא ניתן להכין צעירים להתמודדות עם אובדן עמום, ניתן לספק להם תמיכה, אשר יכולה להקל עליהם בהתמודדות על ידי יצירת חוסן, מציאת משמעות וקידום התקווה. התמיכה יכולה לתפוס מגוון צורות: תמיכה פורמלית, תמיכה א-פורמלית ותמיכה בית ספרית. תמיכה פורמלית הינה תמיכה פסיכולוגית שיכולה להיות פרטנית, קבוצתית, או משפחתית. תמיכה א-פורמלית היא תמיכה שיכולה להתקיים בתנועות נוער, מרכזים קהילתיים וכו׳. תמיכה בית ספרית תינתן בדרך בכלל על ידי יועצות בית-ספריות.

המחברת טוענת כי על אף שקיימות עדויות משמעותיות התומכות בחשיבותה של תמיכה חברתית, צעירים רבים עדיין מדווחים כי הם לא מקבלים תמיכה מספקת, וכי הם חשים לא מובנים בתוך המערכות החברתיות המקיפות אותם. לעיתים קרובות הם חשים שמסתירים מהם פרטי מידע מסוים, באופן שמותיר אותם עסוקים בספקולציות ובהסקת מסקנות אשר עלולות לעיתים להיות אף גרועות יותר מהמציאות. האתגר עבור הורים ומטפלים הוא למצוא איזון בין הצורך להגן על הצעירים, לבין ההכרח לשמור אותם מעורבים ומיודעים, באופן תואם-גיל. כמו כן, באופן טבעי הורים עשויים להימנע מלערוך שיחות על הנושא מתוך החשש להפוך את המצב לקשה יותר, או מפני שההורים חוששים שהם עצמם יהיו מוצפים מדי ברגשות. אולם, הימנעות משיחות על המצב מייצרת אצל הצעיר תחושה שהמבוגרים בחייו אינם זמינים לו, או שהם ממדרים אותו ממידע חשוב. במאמרה, מפרטת דייויס מגוון צורות בהן ניתן לספק תמיכה לצעירים, ביניהן:

1. יצירת סביבה בטוחה ותומכת: הקמת מרחב בטוח בו צעירים יכולים לדבר בחופשיות על רגשותיהם, מחשבותיהם וחששותיהם, תוך הבטחת סודיות וחיסיון על מידע רגיש. חשוב להקנות תחושה של קבלה ושייכות ללא שיפוטיות. יש להכשיר את הצוותים העובדים עם צעירים אלו בגישות טיפוליות מתאימות, תוך הבנה מעמיקה של ההתמודדות עם אובדן עמום.
2. מידע מותאם-גיל: התאמת המידע לגיל ולרמת הבגרות של הצעיר, שימוש בשפה ברורה ומובנת, תוך הימנעות ממונחים טכניים מורכבים. מתן מידע עדכני על התקדמות החקירה (במידת האפשר), והצגת אפשרויות שונות לגבי גורלו של האדם הנעדר, תוך הדגשת אי-הוודאות, והכנה לקראת תרחישים אפשריים (כמו מציאת גופה).
3. פיתוח מנגנוני התמודדות: הדרכה בטכניקות הרפיה כמו נשימה עמוקה, מדיטציה ויוגה, לימוד אסטרטגיות להתמודדות עם חרדה, דיכאון ורגשות קשים אחרים ופיתוח מיומנויות תקשורת יעילה ויכולת לבטא רגשות בצורה בריאה. כמו כן, עידוד פעילות גופנית ותזונה בריאה, והקניית כלים לניהול זמן וקביעת סדרי יום.
4. חיבור למשאבים ורשתות תמיכה: חיבור הצעיר לשירותי ייעוץ פסיכולוגי וטיפול פרטני או משפחתי, הכוונה לגורמים ממשלתיים וארגונים המספקים סיוע כלכלי ורגשי, יצירת קשר עם קהילות מקומיות ותמיכה חברתית, והנגשת מידע על זכויותיהם של צעירים במצב זה. כמו כן, חיבור הצעיר לקבוצות תמיכה עבור צעירים שחווים אובדן עמום, או הקמת קבוצה מתאימה.