אובדן עמום: סוג מורכב של אבל כאשר אדם אהוב נעלם – סקירת מאמרן של בוס וייטס

מחברות המאמר מבחינות בין שני סוגים עיקריים של אובדן עמום. הראשון הוא אובדן המתאפיין בעמימות פיזית, שבה אדם אהוב נעדר פיזית, אך נוכח פסיכולוגית בשל חוסר הוודאות לגבי גורלו. דוגמאות לכך יכולות לכלול אנשים נעדרים, חטופים ושבויים. הסוג השני הוא אובדן המתאפיין בעמימות פסיכולוגית, שבה אדם אהוב נוכח פיזית אך נעדר נפשית או רגשית בשל מצבים כמו דמנציה או מחלה נפשית חמורה.

החוויה של אובדן עמום שונה באופן מהותי מצורות אבל קונבנציונליות יותר הקשורות למוות. למשל, אובדן בדרך כלל נתמך על ידי טקסים קהילתיים כמו לוויה, שבעה ואזכרות, ומלווה בנורמות חברתיות שמסייעות בתהליך האבל. לעומת זאת, מאבק מתמשך עם מצב של דמנציה אצל אדם אהוב מוביל לחוויה מתמדת ומתמשכת של אבל ללא סגירת מעגל, שאינו מלווה בתמיכה חברתית. מעבר לכך, אובדן עמום עלול לשבש את מערכות היחסים הקרובות, ולגרום למגוון אתגרים רגשיים ובין-אישיים. ברמה האישית, הוא לעיתים קרובות גורם לתחושת תקיעות וקיבעון, כאשר חוסר הוודאות של האובדן מגביר חרדה ואמביוולנטיות, ומשבש את היכולת של בני המשפחה לתקשר זה עם זה באופן אפקטיבי. כך, בני המשפחה עשויים לחוות בלבול, חלומות תכופים על האדם הנעדר ותחושת חוסר אונים כללית, לצד קושי ממשי לחוש משמעות או תקווה. ברמה הבין-אישית, חוסר הבהירות סביב האובדן עלול לגרום לתפיסות שונות בתוך המשפחה בנוגע לגורלו של האדם הנעדר, מה שמוביל לקונפליקטים ולקרעים פוטנציאליים. חשוב להכיר בכך שהבדלים אלה בהבנת המצב הם נורמליים, כדי למנוע ניכור בין בני המשפחה. ברמה האישית, תסמינים עשויים לכלול דיכאון, חרדה, טראומה, ומחלות הקשורות ללחץ, בין היתר.

המחברות טוענות כי זיהוי אובדן עמום דורש התבוננות מערכתית שמתחשבת במשפחה כולה ובקהילה אליה בני המשפחה משתייכים, הערכה אישית בלבד אינה מספיקה. הערכת המשפחה צריכה להתמקד בהבנה כיצד תופסים הפרטים את הנוכחות הפיזית והנפשית של יקיריהם, ואת התפקידים המשפחתיים והמסורות המשפחתיות שהשתנו כתוצאה מהאובדן. שאלות מפתח כוללות בחינה של יכולת המשפחה להסתגל לתפקידים חדשים, ובירור לגבי קיומם של קונפליקטים או חילוקי דעות. הערכת הקהילה חשובה לא פחות, שכן אנשים אשר מתמודדים עם אובדן עמום לעיתים קרובות מרגישים לא מובנים, ועלולים להתקשות למצוא תמיכה. על המטפלים לעזור לחבר את בני המשפחה עם הקהילה הרחבה שלהם, ולעודד אותם להקים "משפחה פסיכולוגית" או רשת תמיכה.
אסטרטגיה מרכזית להתמודדות עם אובדן עמום היא אימוץ חשיבת "גם-גם", המאפשרת לאנשים להחזיק ברגשות סותרים בו זמנית. חשיבה דיאלקטית זו מכירה בכך שאפשר להרגיש גם עצב וגם תקווה, או גם אובדן וגם אהבה. לדוגמה, אישה עשויה להכיר בכך שהיא מתאבלת על אובדן היכולת לנהל שיחות עמוקות עם בעלה הסובל מדמנציה, תוך שהיא גם מעריכה את הרגעים שהם עדיין חולקים. גישה זו מעודדת חוסן ועוזרת לאנשים למצוא משמעות בחוויותיהם.

המחברות מציעות שישה קווים מנחים מעשיים להתמודדות אפקטיבית עם מצבים של אובדן עמום. קווים מנחים אלה נועדו לעזור לאנשים ומשפחות להתמודד עם המורכבות של אבל בלתי פתור ולבנות חוסן.
1. מציאת משמעות: באמצעות חקר והבנה של מה שהאובדן מסמל עבור האדם, ניתן לסייע לו להבין את מצבו ולמצוא משמעות אישית בחווייתו. לדוגמה, אדם אשר איבד בן משפחה למחלות כמו דמנציה, יכול להכיר בכך שהאדם האהוב עדיין חי פיזית, אך לא נוכח רגשית. הכרה זו יכולה להוות את הצעד הראשון לקראת חיפוש משמעות חדשה.
2. איזון שליטה: קו מנחה זה מעודד אנשים להרפות מהצורך לשלוט בהיבטים הבלתי ניתנים לשליטה של האובדן, ולהתמקד בטיפול עצמי ובקבלה פנימית. ההכרה במגבלות השליטה יכולה לעזור להפחית רגשות אשמה וביקורת עצמית. עיסוק בפעולות טיפול עצמי כמו מדיטציה, ספורט או ביטוי יצירתי יכול לקדם תחושת שליטה פנימית.
3. בנייה מחדש של זהות: כאשר קשרים משתנים בעקבות אובדן, אנשים עשויים להזדקק להגדיר מחדש את זהותם. תהליך זה יכול לכלול חקירת תפקידים ויחסים חדשים המופיעים מתוך חווית האובדן. הגדרה מחדש של התפקיד והקשרים של האדם יכולה לסייע בהסתגלות וגיבוש תחושת זהות חדשה.
4. לנרמל אמביוולנטיות: קו מנחה זה מסייע לאנשים להתמודד עם הרגשות המעורבים שמלווים לעיתים קרובות אובדן עמום. כאשר גורלו של אדם אהוב נותר לא ידוע, בני המשפחה חווים תנודות חריפות בין תחושות של ייאוש לתקווה, כעס ואהבה, ועוד. חשוב לתקף את התחושות המעורבות כחלק נורמלי של תהליך ההתמודדות עם אובדן עמום.
5. לשנות את ההתקשרות:. איך אפשר לשחרר וגם לזכור? כאב האובדן נובע מאובדן הקשר הקרוב עם האדם האהוב, והיכולת לתרגל ״חשיבת גם וגם״ - עוזרת לאנשים לגלות תובנות חדשות וצורות חדשות של התקשרות עם יקירם האבוד. תיקון ההתקשרות פירושו להתאבל על מה ומי שאבד, תוך כדי לחגוג את מה שנשאר. קו מנחה זה מתמקד בשמירה על קשר עם האדם שאבד, תוך כדי חיפוש קשרים וחוויות חדשות שימלאו את החלל הרגשי שנפער.
6. גילוי תקווה: קו מנחה זה מעודד אנשים למצוא מקורות חדשים של אופטימיות ותקווה, למרות חוסר הוודאות והמצב הבלתי פתור של האובדן. למשל, אנשים יכולים ליצור זיכרונות חדשים עם האדם האהוב, גם אם הנוכחות שלו אינה דומה לנוכחות בעבר, או למצוא תחביבים, פעילויות ועיסוקים חדשים אשר מספקים להם תחושת תקווה לגבי העתיד (למשל, להתחיל לכתוב שירה, להקים מיזם חברתי).

לסיכום, המאמר קורא לשינוי פרדיגמה ממיקוד באובדן עמום דרך עדשת הפתולוגיה, למיקוד בבניית חוסן. על ידי הבנה וטיפול באתגרים הספציפיים שמציב אובדן עמום, מטפלים יכולים לסייע לאנשים ולמשפחות לנווט את תהליך האבל שלהם בצורה אפקטיבית יותר ולמצוא דרכים להתקדם בחייהם, גם מול חוסר ודאות מתמשך.